<h1>ראבי"ה שו"ת סימן קע"א</h1>
<h2>דף לג:</h2>
מראש השנה. זהו לשון חמי הראב"ן ז"ל בקיצור, כי הוא האריך. אירע במגנצא ביום ראש השנה בשנת תתק"ה שתקע התוקע ב' פעמים קשר"ק כשורה ובשלישית תקע שני שברים והתחיל להריע, והחזירוהו מקצת הקהל לראש, ומקצת הקהל אמרו תקע שבר אחר וסיים, והוא התחיל לראש לתקוע ג' פעמים קשר"ק כאשר בתחלה, ובסדר קש"ק תקע כסדר שני קש"ק ובשלישית תקע ד' שברים ותקיעה וסיים, והחזירוהו לראש אותם שהחזירוהו בתחלה, ותקע עוד ג' פעמים קש"ק. ויחר אף מורי חמי רבינו אליקים ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, מעולם לא ראינו לחזור לראש מפני אלו הדברים, ושלא כדין עשו המחזירים אותו. והם אמרו כדין עשינו. ונתתי אני אליעזר לב לחקור ולתור בדבריהם, ונראה לי כי שלא כדין החזירוהו לראש, וגם התוקע עבר על איסור שבות דרבנן, כי תקיעת שופר אינה מלאכה אלא שבות. מיהו אותו תוקע שחיסר מן השברים והתחיל בתרועה לא הפסיד סדרו בכך, דכיון דתרועה ושברים שניהם משום תרועה דקרא הוא דקא עבדינן, דמספקא לן אי ילילי יליל אי גנוחי גנח, לא פסיל סדרו בכך, והוי כאלו התחיל בשברים ונתקל בו שחוזר עליו, הכי נמי יחזור ויתקע שבר אחד ויחזור ויריע ויתקע, דכיון שלא נגמרה התרועה לא קרי הפסק וכאלו נעשה בזה אחר זה דמי. אבל ודאי אם נגמרה התרועה הוי הפסק, דכיון דשלשתם אחד הוא והופסקו בתרועה הוי הפסק, דהוי כתרועה שנחלקה לשנים שאינה כלום, וצריך לחזור ולתקוע קשר"ק, אבל שני קשרקי"ם הראשונים לא הפסיד, שהרי לא שהה בין הראשונים לזה שאחריהם שיעור שהייה דהיינו כדי לתקוע קשר"ק כולה, ואפי' לר' אבהו דאית ליה שהיות מפסיקות במצות, כאשר אפרש לפנים, הני מילי כששהה שיעור שהייה כדי לגמור את כולה, וכל שכן לר' יוחנן דלית ליה שהיות מפסיקות במצות כלל דלא הוי הפסק. ומנא תימרא דלר' אבהו שהיות מפסיקות ולר' יוחנן לא מפסיקות, מהא דאמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, ופריך ומי אמר ר' יוחנן הכי, דשהיות לא מפסיקות, והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, אלמא שהיות מפסיקות, ומתרץ הא דידיה, דבתקיעות שהיות לא מפסיקות, והוא הדין להלל ולמגילה, והא דרביה ר' שמעון בן יהוצדק, דאיהו סבר שהיות מפסיקות במצות, ושוב פריך והא ר' אבהו הוה אזיל בתריה דר' יוחנן וכו' עד אמר ליה אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש, אלמא סבר שהיות מפסיקות, ומתרץ הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי שהיות מפסיקות לדידך דסבירא לך שהיות מפסיקות אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. עד כאן יסודו.
ואני יואל הלוי איני יכול לעמוד על דברי מורי חמי במה שכתב ונתן חילוק בין היכא שלא גמר התרועה להיכא דגמר התרועה, דכל אדם המתחיל בתרועה במהירות יכול לעשות שלשה יבבות, וזהו שיעור תרועה, ולדבריו בעל כרחו סבירא ליה כגון שלא עשה רק שתי יבבות, ותימא בעיני מי היה יכול לעמוד בזה. ואפילו בשתי יבבות לא ידענא מנא ליה שאין קרויה זו הפסק, דמה לי שנים ומה לי שלשה. וגם מה שכתב ששני(ם) הקשרקי"ם הראשונים לא הפסיד היכא שטעה וגמר התרועה גם בזה איני יכול לעמוד על דבריו, דיותר נראה לי דהפסיד, דהא כיון ששהה, אליבא דר' אבהו באותן התשע תקיעות כגון שתקע בט' שעות לא יצא, דהא הוא פליג עליה דר' יוחנן, כמו שכתב מורי חמי, ומדמהו למגילה ולהלל ולקריאת שמע, וכשם שבמגילה והלל וקריאת שמע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ולא למקום שפסק, הכי נמי כשתקע בתשע שעות תשע תקיעות חוזר לראש לגמרי ויתקע תשע תקיעות, דתשע תקיעות חשיבי אחת כמו הלל ומגילה וקריאת שמע. והילכך כיון שיש לו לעשות ג' קשרקי"ם (אותן ט' תקיעות כמו שאם) זה אחר [זה], דשמא גנח ויליל היא, ויש לו לצאת ידי חובתו באלו קשרקי"ם מאותן ט' תקיעות, כמו שאם היה שוהה בין תקיעה שביעית לשמינית או בין שמינית לתשיעית וכן כולם, (ד)קיימא לן דאם היה שוהה כדי לגמור את כולה חוזר לגמרי לראש ויתקע כל התשע תקיעות, הכי נמי כשצריך לעשות קשר"ק שני או שלישי ויטעה ויעשה קר"ק או קש"ק או שיעשה שני שברים ויריע שלגמרי סתר הכל אפי' שני קשרקי"ם הראשונים. ועוד ממנהג אבותינו שלא תיקנו בעמידה על הברכות דמלכיות זכרונות ושופרות לתקוע כי אם קשר"ק בראשונה ולא קש"ק וקר"ק, היינו טעמא משום דסבירא להו שזה הוי הפסק דשמא בכולם יש מן הדין לעשות קשר"ק ואם היה עושה קש"ק וקר"ק בנתיים הוי הפסק. וגם כשאנו תוקעים בישיבה אנו תוקעים ג' קשר"ק ביחד וג' קש"ק ביחד וג' קר"ק ביחד, ולדברי מורי חמי למה אין אנו תוקעים קשר"ק קש"ק קר"ק בזה הסדר ג' פעמים, דאפי' אם הוי מן התורה קשר"ק הלא לא היה מזיק כלום אם היה תוקע בנתיים קש"ק וקר"ק ולא היה צריך לחזור לראש.
גם זה לשון מורי חמי. וגם על הסדר השני שבשלישית שתקע ד' שברים אין בכך כלום, דבשביל שהוסיף לא פסל, שהרי גבי ציצית עיקר מנינו ד' ציצית, ואם הוסיף חמשה לא פסל את הראשונות בכך, דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא [מנחות מ' ע"ב] הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבעה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, מיתיבי חסידים הראשונים כיון שארגו בה שלש היו מטילין לה תכלת, ולא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, ומשני אימא כיון שפצעו בה שלש היו מטילין לה תכלת, כלומר כשהשלימו כל הבגד עד ג' אצבעות היו מטילין ביחד, הלכך ליכא למימר תעשה ולא מן העשוי, ומקשינן והא אמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה, כלומר הטיל ציצית חמישי לטלית שיש לו ד' ציצית כשירה, [לכשיסירנה], וכגון טלית בת ה' כנפות ולא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, ומשני אמר רבא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי, כלומר כיון שעבר בבל תוסיף בהאי חמישי שמטיל בה אינו מעשה לפסול [הראשונים, הכי נמי האי שבר רביעי אינו מעשה לפסול את הראשונים]. ועוד ילפינן מברכת כהנים, דאמר רחמנא שלש ברכות, ואם הוסיף רביעית לא פסל את הראשונות, דתניא [לעיל כ"ח ע"ב] מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל [וניתנה] לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה משלי כגון [דברים א'] ה' אלהי אבותיכם יוסיף עליכם תלמוד לומר [שם ד'] לא תוסיפו, ומקשינן מינה למאן דאמר מצות אינו עובר עליהם אלא בזמנן והא הכא כיון דבריך עברה ליה זמניה וקתני דעבר, ומתרץ כיון דאלו מיתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך להו כוליה יומא זמניה הוא, ומדמתרץ הכי ולא תירץ שאני הכא דהפסיד הברכות וצריך לחזור ולברך, שמע מינה דלא הפסיד הברכות ואינו חוזר עליהם לעשותם, הכי נמי לא הפסיד הג' שברים בתוספת שבר רביעי. וכשם שאין הברכה רביעית מפסקת בין ג' ברכות של ברכת הכהנים לשים שלום שצריך השליח צבור לומר אחר וישם לך שלום משום שנא' [במדבר ו'] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, כך השבר הרביעי אינו מפסיק בין ג' השברים ולתקיעה שאחר השברים. ועוד דשבר רביעי ממין השברים הוא, [והוה] דומיא דאמרינן [סוכה ל"ז ע"ב] לא [לידוץ] איניש לולבא בהושענא דדלמא נתרו עליו והוי חציצה ומסקנא ורבא אמר מין במינו הוא ואינו חוצץ. ואם תאמר למה לא תיקנו סדר מלכיות זכרונות ושופרות ביוצר ויתקעו בתפלת יוצר, היינו משום דתנן [לעיל ל"ב ע"ב] העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע, ומפרש בגמרא [הטעם] דשני, היינו המתפלל תפלת מוסף, [מתקיע ד]משום שעת השמד תיקנו כך. ומפורש בירושלמי [פ"ד ה"ח] דפעם אחת תקעו בתפלת יוצר והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם באים ועמדו עליהם והרגום באותה שעה תיקנו שלא להשכים ולתקוע אלא עד מוספין מן גו דאינון חמן לון דקרו שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותוקעים אינון אמרין בנימוסיהם הן עסקין ואית דמפקי מהאי קרא [תהלים י"ז] שמעה ה' צדק זו קריאת שמע הקשיבה רינתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא, דהיינו בתקיעת שופר. עד כאן יסוד חמי.
ולי יואל הלוי נראה להביא ראיה מהא דאמרינן [ל' ע"ב] תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו, פירוש דלא היו אומרים עליו אלא שיר של חול ואפי' בזמן שבאו עדים לפני תמיד השחר, וטעמא הואיל דרוב השנים לא היו באים אלא לאחר תמיד של שחר וגם כל השנים היו מסתפקים בתמיד שמא לא יבואו, ולהכי לא היו אומרים עליו שיר דראש השנה, שהיו אומרים [תהלים פ"א] הרנינו לאלהים עוזינו הריעו לאלהי יעקב, אל[מ]א דבתמיד של שחר לא היו מזכירים כלל מעין היום, הלכך גם אנו אין אנו מזכירים מלכיות זכרונות ושופרות ביוצר, אבל במוסף שהיו אומרים הריעו והיו מזכירים תרועה גם אנו מזכירים תרועה במלכיות זכרונות ושופרות, דתפלות כנגד תמידים נתקנו, כדאמרינן בגמרא דברכות בפרק תפלת השחר [כ"ו ע"ב]. ואע"פ שקודם השמד היו תוקעים בתפלת יוצר משום דזריזין מקדימין למצות, מיהו מאחר שביטלוה מפני השמד [לא] העמידוהו כבראשונה כמו שהיו עושים בבנין הבית. גרסינן בירושלמי [פ"ד ה"ו] ר' אבהו בשם ר"א בכל מקום עבר והתיר אדיר המלוכה לא יצא לחוץ מן האל הקדוש ובלבד במוסף ואתיא כר' יוחנן בן נורי [לעיל ל"ב ע"א]. ואיני יודע פירושו. אבי מורי.
